איך היו הלימודים בתואר הראשון?
הלימודים בתוכנית היו מעניינים, מפתחים, פותחים אופקים, ומאתגרים. למדתי על היבשת העצומה המיוחדת והמרגשת הזו – על הגיוון, התרבות, הכלכלה, הפוליטיקה, ההיסטוריה, הדת, החברה, המוזיקה, והאמנות שבה. אבל בעיקר למדתי איך לחשוב, לפקפק ולהעמיק. למדתי שכל מה שאני תופסת כמובן מאליו הוא בכלל לא. למדתי שאי אפשר להגיד משהו כולל ויחיד על כלום, למדתי לחשוב במונחים אחרים על העולם, על זמן, על מרחב, על התקדמות וקידמה, על יחסי כוחות, למדתי ששום דבר שאי פעם אמרו לי או לימדו אותי לא היה רנדומלי או מקרי, למדתי לחשוב באופן יצירתי ולא למהר לשפוט.
מה את עושה כיום?
עם סיום לימודי התואר הראשון טסתי להתנדב בדרום-אפריקה כחלק מתכנית ההתמחויות של מרכז אפריקה. אלו היו ארבעה חודשים מרתקים ומרגשים, מלאים בחוויות, בלמידה, בטלטלות, באנשים נחמדים, באנשים פחות נחמדים, בנחשים נחמדים ופחות נחמדים, במוזיקה, שקט, מלא טבע, מלא ים, מרחבים, ויכוחים פוליטיים, הרהורים פילוסופים, אוכל טוב, אוכל לא טוב, כפרים, ערים, טיפוסי הרים, שחיה במפלים, נופים מרהיבים, שיחות עם זרים ברחוב, הטרדות מזרים ברחוב, שוד מזוין אחד, קוראת בקלפים אחת, כמעט סדק בצלעות אחד, אלף כמעט-תאונות-דרכים, אלף הצעות נישואים, ובעיקר מלא מלא סיפורים וזיכרונות לכל החיים..
ארבעה חודשים נשמעים כמו מעט זמן אבל זה בעצם המון. זה מספיק זמן כדי להרוויח חברים שהם כבר כמו משפחה. כדי להרגיש תחושה של בית, כדי לצבור אינספור חוויות, ובאופן כללי זה מספיק זמן כדי שתיווצר אצלי תחושה כללית של חיבור עמוק למקום הזה, שאין לי שום סיבה אובייקטיבית נראית לעין שיהיה לי אכפת ממנו. נחשפתי לדרום אפריקה בצורה הכי מעמיקה, מגוונת ומלאה האפשרית (לכלכך מעט זמן). העובדה שגרתי בבית עם ג'נט, האשה הכי אקטיבית, פוליטית ומעורבת שיצא לי לפגוש אי פעם, והעובדה שהיומיום שלי היה מפגש אינטנסיבי עם אנשים אקטיביסטים, פוליטיים ומעורבים. והעובדה שפגשתי אנשים מגוונים מרקעים ועמדות שונים, חשפו אותי בצורה מאוד מאוד אינטנסיבית למציאות הדרום אפריקאית על כל מורכבותה וגווניה. ההבנה שלי של המדינה, של הפוליטיקה וההיסטוריה עולה על כל מה שחשבתי אי פעם שאוכל להגיע אליו לגבי מדינה אחרת.. זה גם מה שאפשר לי להיות חלק מהפרויקטים שהשתתפתי בהם שם מתוך אמונה ותשוקה אמיתית וכנה.
עוד מוקדם להגיד אם החוויה הזו קידמה אותי מקצועית או נתנה לי כלים, או כיוון, או ניסיון משמעותי (כי אלו הדברים שמצופים ממך להשיג כשאת נוסעת לצד השני של העולם בשביל "התמחות" לא?); אני כן כבר יודעת שהשגתי המון המון דברים אחרים, מבחינת ההסתכלות שלי על החיים, ועל העולם ועל עצמי.
הדבר המשמעותי שביותר שחוויתי היה הקשרים שיצרתי עם אנשים.. להגיע למקום חדש, שונה, זר, לגמרי לגמרי לבד מאפשר לצור קשרים מיוחדים עם אנשים, באמת באמת להתחבר אליהם. כלומר, ברמה של לפתח תלות בהם, ברמה שהם מי שאני אפנה אליו כשאני צריכה משהו, כשקשה, כשטוב, כשאני במשבר, ברמה של אין מצב שאנחנו לא נהיה בקשר כל החיים, והם יבואו לבקר, ואני אבוא לבקר אותם. זו הזדמנות יוצאת דופן וחד פעמית ליצור קשרים כאלו עם אנשים מרקע, תרבות, מעמד, היסטוריה הכי שונים משלי שאפשר למצוא. למדתי מהם המון, מהדרך בה הם מסתכלים על העולם וחווים אותו ופשוט חיים אותו. כל החוויה הזאת המחישה לי עד כמה גבולות גאוגרפיים זה אובר רייטד.. כמה העולם קטן ודומה וקרוב. החיבורים בין דרום אפריקה לישראל הם מתבקשים ומעניינים וכבר כתבתי עליהם קצת בתחילת השהות שלי וככל שהכרתי יותר ונכנסתי יותר עמוק למציאות שם, הבנתי עד כמה זו מציאות מקבילה, כמה הקבלות וחיבורים שאפילו לא דמיינו שקיימים, קיימים – פוליטית אבל לא רק, וזה כל פעם הפעים אותי מחדש איך שני קצוות שונים של העולם יכולים להיות כאלו דומים.
בחודש האחרון התחלתי להרגיש שהזמן חומק לי בין האצבעות, אז עבדתי הרבה וקשה במיוחד. סידרתי את כל הספרים בספרייה הפוליטית של הארגון, מיינתי, קטלגתי, תייגתי ויצרתי מאגר מסודר ויפה שיאפשר להרבה יותר אנשים גישה אל הספרייה, ואף בתקווה יאפשר להגדיל אותה. במקביל עבדתי באינטנסיביות עם החברים בפרויקט על תוכנית עבודה לשנה הקרובה. ניסינו לגייס כספים לפרויקט, הכנו מצגות לתורמים, ארגנו פגישות עם גורמים בעירייה, ועם נציגים מהשכונות והבאנו את הפרויקט למקום בו הוא כמעט ויכול כבר לצאת אל הפועל.. לצערי עזבתי עוד לפני שהיה איזשהו תוצר ממשי, אבל אני עדיין בקשר עם החברים, שמתקדמים מאוד, ומנסה לעזור להם כמה שאפשר מכאן..
שלושה ימים לפני עזיבתי את פורט אליזבט ההורים שלי הגיעו לביקור. זו הייתה הפעם הראשונה שהם מבקרים באפריקה או באיזושהי מדינה שאינה עולם ראשון.. אז כל החוויה היתה חדשה להם ומיוחדת ומרגשת, וזה איפשר לי קצת לחוות את הכל דרך נקודת המבט שלהם. זה איפשר לי לקראת סיום להסתכל קצת על דברים מבחוץ, העובדה שההורים שלי נכנסו לעולם שלי למעט הימים האלו הפכה את החוויה שלי ליותר ממשית. זה היה איזשהו אישור שלא דמיינתי את הכל. הם ישנו אצל המארחים שלי, עשינו סיור בטאונשיפס, היינו בכל המקומות בהם הסתובבתי במשך כל החודשים האלו, הם באו איתי לבקר את ווווו ובישלנו ביחד ארוחת ערב, והם הצטרפו אליי למסיבת הסיום שארגנתי, ולקראת ההגעה שלהם, ווווו ואני ארגנו אירוע גדול בנושא "איגודי עובדים בישראל ודרום אפריקה", בו אבא שלי היה אחד הדוברים.
את מסיבת הסיום עשיתי ב"ג'אז קלאב" בקוואזאקלה (הטאונשיפ בה עבדתי). נוסף על ההורים שלי, המארחים שלי, הצוות של הפרויקט, וווווו, וכל החברים שצברתי במהלך השהות שלי, היו גם יושבי המקום הקבועים, שכיאה לאווירה המשפחתית בקוואזקלה פשוט הצטרפו למסיבה. וכך קרה שחמישים אנשים, שאת חלקם אני מכירה ואת חלקם לא, יושבים ביחד, שותים, שרים, רוקדים, מנהלים ויכוחים על פוליטיקה ועל כלכלה ועל מה לא, וכשהיה זמן מילות הפרידה וחלוקת המתנות כולם ישבו והקשיבו (היה גם בחור שמעולם לא ראיתי שהחליט לברך..), וכשהגיע האוכל שהוכן במיוחד לאורחי המסיבה (כמובן שווווו הכינה הרבה יותר מדי), כל 50 יושבי הפאב ישבו ואכלו יחד.. יצאתי בוכיה ומרוגשת ובתחושה חזקה שלא יכול היה להיות סיום טוב יותר לתקופה הזו.
ואז.. אחרי מסע של שבוע עם ההורים שלי בו הספקנו לעשות סיור אופניים בסווטו, לבקר במוזאון האפרטהייד, ללכת להופעת מחווה למרים מקבה, לראות צ'יטות בפארק קרוגר, ולטייל בין מפלים והרים ענקיים במפומלנגה, טסתי חזרה לישראל, עייפה, עם כמעט סדק בצלע ועם איסור כניסה לדרום אפריקה לחמש שנים (שהצלחתי לבטל אחר כך), אך מאוד מאוד מאוד מרוצה!
לתמונות נוספות ותמונות לחצו כאן.